פרעות תרפ"ט 1929

פרעות תרפ"ט, שבהן נרצחו עשרות יהודים, היה אחד האירועים החמורים ביותר בתולדות הישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה.

לאורך הדורות ידעו יהודי חברון תקופות גאות ושפל ביחסיהם עם הערבים ודווקא השנים שקדמו לפרעות הצטיינו ברגיעה ובפריחה יחסית.

בעת שהחלו בארץ הפרעות, סירבו יהודי חברון להאמין ששכניהם יעזו לגעת בהם לרעה. מכאן יובן מדוע כשהגיע כיתת לוחמי ה"הגנה" ערב הפרעות והציעה את עזרתה, ביקשו מהם פרנסי הקהילה לעזוב את המקום, "כדי לא להתסיס את הרוחות". משהחל הטבח, ביום המחרת, היהודים נותרו חסרי הגנה לחלוטין.

הפרעות החלו ביום שישי, י"ז באב, בשעות אחר הצהרים. במסגדים הושמעו נאומי הסתה, והמוני פורעים החלו לזרום לכיוון בתי היהודים, ולתקוף באבנים ובאלות כל יהודי שנקרה בדרכם, כולל את הרב סלונים הישיש, שהיה בדרכו למושל הבריטי להזעיק עזרה.

יחסה של המשטרה הבריטית היה עויין ומביש וליהודים לא הוענקה למעשה כל הגנה. מפקד המשטרה הבריטית, מייג'ור קאפיראטה, אף התייחס בגסות כלפי משלחת ראשי הקהילה היהודית שביקשו את עזרתו. הוא הורה להם בנוקשות, להסתגר בבתיהם ולא לצאת מהם. בזאת נחרץ גורלם, שכן בתיהם הפכו למלכודת מוות מול המוני מרצחים ערבים שהתנפלו עליהם והרגו בהם בחמת זעם.

ההרוג הראשון, שמואל רוזנהולץ, היה תלמיד ישיבה, שנרצח ביום שישי אחר הצהרים. למחרת בשבת, י"ח באב תרפ"ט, התחולל הטבח הנורא. אלפי ערבים מהעיר ומהכפרים הסמוכים, מצויידים בסכינים, גרזנים, ומכל הבא ליד, החלו להתנפל על בתי היהודים.

הפורעים לא חסו על איש. הם פרצו לבית הרב זקן, חכם יוסף קאשטיל (קסטל), הרגוהו באכזריות ושרפו את הבית. הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם כל משפחתו. בן ציון גרשון הרוקח במרפאת "בית הדסה", שהגישה עזרה רבה לחולים - יהודים וערבים, נהרג בעינויים, עם בנותיו. ידי אשתו נקטעו, והיא מתה ביסורים.

מאות פורעים הסתערו על ביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה מנהל בנק אפ"ק וחבר מועצת העיריה. יהודים רבים נמלטו לביתו בתקווה למצוא מחסה, אך לשווא. הפורעים חדרו לבית, התנפלו על יושביו וטבחו בהם ללא רחם, תוך שהם קוטעים, מרטשים, דוקרים ומענים כל יהודי שנקרה בדרכם. משפחתו של אליעזר דן סלונים, אשתו, בנו, חותנו - הרב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב, ואשתו נטבחו.

נשאר בחיים רק בנו הקטן, שלמה בן השנה: פצוע וטבול דם, הוא שכב מתחת לגוויות בני משפחתו, וכך ניצל.

הטבח המשיך מבית לבית, תוך זעקות, בכי ותחינות היהודים למיודעיהם הערבים. אלו נענו, בדרך כלל, בקריאות "אטבח אל יהוד!" והנפת סכין. רק בודדים מביניהם הגנו על שכניהם היהודים והצילום. השאר, כולל ערבים שהיו בני בית אצל היהודים, עינו והרגו ללא רחם, זקנים נשים וטף.

לאחר מספר שעות של פרעות דמים, שבהן השוטרים הבריטים עמדו מנגד ללא מעש, נשמעו יריות באוויר. אחד השוטרים הבריטים שצפה באדישות בשני אחים יהודים נרצחים ליד המקום בו רכב על סוסו, חשש שעומדים להתנפל גם עליו. הוא הזעיק את חבריו ואלו ירו באוויר. הפורעים החלו במנוסה והפרעות פסקו באחת.

שרידי היהודים החלו לצאת ממחבואיהם, ונוכחו בממדי האסון. הם נצטוו בידי הבריטים להתאסף בבניין המשטרה הבריטית בבית רומנו, לשם הובאו גם הפצועים, אך לא היתה כמעט אפשרות להעניק להם טיפול רפואי, לאחר שהמרפאה ב"בית הדסה" נהרסה כליל.

באותו יום נטבחו 59 יהודים ועוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר.

הבריטים התירו לערוך לחללים לוויה מזורזת, כשמניין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש".

קבר נוסף נכרה לחלקי האיברים הקטועים, וכן לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו בחברון.

היהודים הועלו על משאיות שהובילום לירושלים. כל רכושם ובתיהם נפלו טרף לידי הערבים. ובכך בא הקץ על הקהילה היהודית העתיקה ביותר בארץ.

("מירושלים לחברון", נעם ארנון)