ביקור במעמקי מערת המכפלה לפני כ 900 שנה

מאת פרופסור ה. גוּתֶא בלייפציך (תורגם ע"י דוד ויסקוט)

סופרים ערביים אחדים יודעים לספר שהפרנקים פתחו ובדקו בשנת 1,119 את הקברים שמתחת למסגד בחברון. לעומת זאת דלילות ביותר במקורות המערביים הידיעות על מעשה בלתי רגיל זה. הבולאנדיסטים מזכירים אותו בקיצור בשני מקומות ומשייכים אותו לשנת 1,120.

הרוזן ריאן המנוח פרסם חומר מתוך כתב יד לטיני שבו מסופר הענין בארוכה, תחת הכותרת Tractatus de inventione sanctorum patriarcharum מאמר על אודות מציאת האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב .

ריאן רואה בו זכרונות שרשם עד ראיה זמן לא רב אחרי האירוע. על פי תוכן כתב היד הוא קובע שהמחבר היה 'קאנוניקוס', כלומר זמר ראשי, של המנזר שהקימו ה'לטינים' בחברון. הואיל ואינו מוסר את כתב היד במלואו במקור הלטיני, אלא מצטט בתוך תרגומו הצרפתי רק קטעים אחדים בלשון המקור, אנחנו חסרים את הכלים לבחון את ייחוס כתב היד. אך לאור הבקיאות והדייקנות הניכרות בכל עבודותיו של ריאן בודאי מותר לסמוך על קביעתו. ואולם מבחינת הענין יש להצטער שריאן לא ראה לנכון לפרסם העתקה מילולית של כתב היד. כפי שיתברר להלן, מעורר תוכנו שאלות שאין להכריע בהן אלא על פי הנוסח הלטיני המלא.

זה תוכן כתב היד על פי ריאן:

אחרי פתיחה קצרה מתאר המחבר את המבנה המקודש שהוקם על מערת קבורת האבות: "הוא בנוי אבנים גדולות מסותתות. גבה חלל הפנים 18 אמה, רחבו 49 אמה. לכבוד האבות ונשותיהם עומדות כאן שש מצבות פירמידיות. הן עומדות זו מול זו." המידות ותיאור מיקום המצבות מתאימים למה שכותב פיארוטי בספרו Macphelah ou le tombeau des patriarches )לוזאן 1869) .

כעת באה סקירה קצרה של תולדות העיר חברון. היא פותחת בקנין המערה על ידי אברהם (בראשית כג). מענינת אגדה המיוחסת לזמן הקיסר תיודוסיוס. הלה שלח לפלסטינה להביא את גופות שלשת האבות לאוסף השרידים היקרים שלו בקונסטנטינופוליס. השליחים הוכו בסוורים כל אימת שהתקרבו למצבת הקבורה שבחברון, אך נתפקחו בכל פעם שנסוגו. לבסוף זנחו משימתם. אולם הם הצליחו למצוא את גופת יוסף בקרבת נבלוס ולהביאה לקונסטנטינופוליס.

אחרי הזוטה הזאת מספר סופרנו על הכיבוש המוסלמי, על בריחת היוונים, אשר אמנם סתמו לפני כן את מבוא הקברים, חקירות הכופרים אחריו, בגידת היהודים, אשר מכרו את סוד המבוא כנגד הרשות להקים בקרבת הקברים בית כנסת, אחרי כן הכיבוש על ידי אנשי המערב, ביזת המקדש המוסלמי על ידי אחד ארכיבישוף של אפאמיא ולבסוף יסוד מנזר של גלחים לטיניים בחברון.

רק אחרי הדברים האלה הוא מגיע לגילוי הקבר עצמו, בתאריך יוני שנת ה21 למלכות הפרנקית. אין אנחנו יודעים איזהו ראש השנה לחשבון זה. אם הוא האחד בינואר, או אחד הפסחא 1099, היה אותו יוני עוד בשנת 1119, אבל אם הסופר מונה ליום לכידת ירושלים, ה15 ביולי, או ל23 בו, הוא יום בחירת גוטפריד, יחול יוני שנת 21 ב 1120. מכל מקום אין זה חשוב ביותר.

התפלל אחד הנזירים בשעת מנוחת הצהרים בכניסיה והרגיש במשב רוח קריר שיצא מתוך החריץ שבין שני לוחות אבן. בדיקה שערך העלתה שמתחת למקום יש חלל וגבהו 11 אמות. הוא שיתף מיד בגילויו את חבריו למנזר, ואלה השיגו אחר כך מאדון המבצר רשות לערוך באותו מקום חקירות. אחרי שאלה נמשכו ימים אחדים, התגלתה הכניסה לחדר תת קרקעי.

שניים מהנזירים השתלשלו בחבל. הראשון חזר מבלי שעשה דבר. השני, ארנולד שמו, האיר ביום המחרת את החדר: הוא נראה כחצוב כולו מתוך אבן אחת, כה מדוייק עד בלתי השאיר חריץ היה הסיתות. אבל בנקישות פטיש הוא מצא מקום שצלילו חלול. מעתה נמשכה העבודה בכיוון זה.

ביום החמישי נתקלו העובדים בכניסה למעין אמת מים, שרחבה היה אמה אחת, ארכה שבע עשרה וגבהה אחת עשרה. גם כאן לא ניכרו חריצים בקירות. אך בעזרת פטיש גילה ארנולד אבן שלישית, אשר חולצה אחרי מלאכת ארבעת ימים. כך הגיעו מתוך המסדרון לבסיליקה עגולה קטנה, שתקרתה נראתה עשויה מאבן יחידה אחת ואשר הכילה כ30 איש.

כאן נעצרו הנזירים במלאכתם והמתינו לשוב ראש (Prior) מנזרם ראינר , שהלך בעניני המנזר לירושלים. אחרי שהוא חזר, נכנסו בחגיגיות אל המקדש התת קרקעי. התקווה היתה למצוא שם את הגופות או מה שנשאר מהם, אך לא נמצאו שום עקבות מהן. אבל ארנולד גילה קרוב לכניסה אבן מסותתת כעין חרוט שהיתה תקועה בסלע הבראשית וכמעט לא נבדלה ממנו. אחרי שסולקה האבן הזאת, נפתחה סוף סוף הכניסה אל הקבר האמיתי.

הנסיון הראשון לחדור לשם (25. יוני) נכשל, וכך היה הדבר: ראש (Prior) המנזר ציוה על ארנולד לקחת נר דולק בכל אחת מידיו ולהיכנס כשהוא מתפלל בקול רם. אך זה חשש לתרעומת אדון מבצר אברהם הקדוש ושיכנע את ראש (Prior) המנזר לבקש את בלדוין, שנכח בעת החקירות, להתלוות אליו. בלדוין נענה לבקשה. אולם אך נכנס אחרי ארנולד אל החדר, הוא נתקף פחד ונמלט בבהלה. ארנולד נותר לבדו, אבל את הגופות הוא חיפש על אף כל שקידתו לשוא.

הדבר היחיד הראוי לתשומת לב שהוא מצא היתה אדמה שנראתה כספוגת דם. במבוכה הוא שב לחביריו. מיואשים הם יצאו מהחדר התתקרקעי.

למחרת, ב26 ביוני, פקד ראש (Abt) המנזר על הנזיר ארנולד לשוב אל נקרת הקבורה ולבדוק את קרקעיתה בדיקה מדוקדקת. בחטטו באדמה במקל הוא מצא בתחילה את העצמות (ossa) של יעקב. מבלי לדעת של מי הן הוא ליקט אותן. למראשותיו הוא גילה כניסה סתומה למערה אחרת. הוא פתח אותה ומצא בתוך הכוך את הגופה (corpus signatum) של אברהם, ולמרגלותיו של זה את העצמות (ossa) של יצחק. אחרי כן הוא יצא מהמערה והודיע לראש (Abt) המנזר ולנזירים על מציאתו היקרה מפז. מלאי התלהבות הם קילסו לאלחים בשירי חלל. ארנולד רחץ עתה את העצמות במים וביין והשכיבם בנפרד על קרשים.

אחרי שיצאו הכל, חתם ראש (Prior) המנזר את הכניסה בחותמות, כדי להבטיח שלא ייכנס לשם שום אדם בלי רשות ראש (Abt) המנזר. ביום השני אחרי כן שהו נזירים אחדים בנקרת הקבורה, לשם תפלה. בזה הם גילו מימין הכניסה כמה אותיות חקוקות באבן והראו אותן לשאר הנזירים; אבל אף אחד מהם לא יכול לפענחן. הן חילצו אבן מתחתן, אך מצאו מאחריה רק אדמה. משוכנעים שאותה כתובת לא נמצאת שם בלא סיבה, הם פרצו את החומה מולה, משמאל לכניסה.

ב27 ביולי הם נתקלו בכ15 כלי חרש מלאים עצמות. מקורן של אלה לא ניתן לקבוע; אולם נמצאו מסכימים להשערה שהן של אחדים מבניו היותר גדולים של יעקב.

הראש (Prior) המנזר הזמין וחזר והזמין את פטריארך ירושלים דאז, גוארמונדוס (1118-1128), לבא לחברון ולפתוח בעצמו את הצגת העצמות בתהלוכה חגיגית. כיון שלא הופיע זה, הוציא לבסוף ב6 באוקטובר 1,119 ראש (Prior) המנזר את העצמות בטכס חגיגי מתוך הנקרה, נשאן בתהלוכה בתוך המנזר והציגם לנגד עיני העם שהתאסף בהמוניו.

עד כאן תוכן הסיפור על פי ריאן. מה שאנחנו לומדים ממנו, מסקרן ומאלף. אכן ישנם חדרים תת קרקעיים אחדים בעלי צורות שונות וגדלים שונים מתחת לרצפת המסגד. הם עשויים באמנות ובחריצות. הם מכילים עצמות, חלק מאלה בתוך כלים מיוחדים, אחרות ללא שום אריזה. בקירות האבן מצויות אותיות שהנזירים הלטיניים של המאה ה12 לא ידעו לקרותן.

בחקירה שנערכה אז נמצאו חדרים אחדים נעולים וחתומים ברוב כשרון. אך למרבה הצער אין הסיפור מוסר לידינו ידיעה מספקת על הקברים שמתחת לח'רם. אין אנחנו שומעים כל עיקר אם הבדיקה היתה שלימה; יותר מתעורר הרושם שהיא הופסקה, משהושלמה. האפשרות נשארת פתוחה שיש עוד חדרים או מערות זולת אלה מתחת למסגד. ועוד, כמעט אין אנחנו מוצאים פרט שבעזרתו היינו יכולים להכריע בדבר הזמן שבו נאטמו החדרים סגירה חזקה כל כך.

הנזירים הלטיניים היו ככל הנראה הראשונים שחילצו את אבני החיתום שמצאו. אבל מי חתם בהן את החדרים הרי המספר שלנו עצמו יודע על שינויים בחדרי הקבר שביצעו לפי דבריו היוונים והמוסלמים. ואולם מה הקפם של הללו אינו מתברר די הצורך מתוך מה שמפרסם ריאן מתוכן כתב היד. לפי מה שפרסם גולדציהר בכרך הנוכחי, עמ' 118, של כתב העת הזה, נראה שלמוסלמים לא היתה ידיעה ברורה על תוכן הקברים. שמא בכל זאת הושמו אבני החיתום במקומן באותו זמן שנבנה הבנין הקיים היום על גבי המערה. מתי נעשה זה?!

מעניינת תהיה כאן הידיעה שנמצאת בתאור המסע של רבי שמואל בר שמשון (1210), ש"הבית הקדוש" - כלומר, הכניסיה הצלבנית 'אברהם הקדוש' - שבחברון נבנה לפני 600 שנים. קביעה זו מובילה אותנו לימי השלטון הבזנטי על פלסטינה, ליתר דיוק לתקופת הקיסר הירקליוס; אך המספר, ככל הנראה, רק מעוגל. לזה מתאים שבתוך המסגד דהיום נמצאו עוד עכשיו עקבות ברורות לסגנון בניה בזנטי.

בוני הכניסיה, שאותה מזכיר בראשונה אנטוניוס מרטיר (570) כבסיליקה בעלת ארבעה אולמות, הוצרכו בלא ספק להגביה את הרצפה בחלקה הגדול ולתחום אותה בחומות ולאטום את המערה שלמטה.

באמת מביטים כעת מתוך פנים המסגד, אשר קרקעיתו גבוהה ב½4 מ' מהרחוב הסמוך לו במערב, למטה דרך פתח העשוי כעין פי הבור ומבחינים לאורו של פנס בחדר המרובע שלמטה בדלת, המובילה לפי השמועה למערה שבמערב. אם נראה איפוא שהכניסיה והרצפה הנוכחית נעשו כמעט ללא ספק בידי הבזנטים, אל נכון היו הם גם מי שאטמו את חדרי הקבורה ואת המערה, אשר הגישה אליהם כמסתבר היתה חשופה לפני כן, ובנו מעליהם.

אבל, כלום אין מציאותיהם של הנזירים הלטיניים מרמזות לנו על גילם ובכך על זמן האטימה שחשפו הללו קודם כל, ההנחה שהם מצאו את עצמות יעקב ויצחק ואת גופתו של אברהם פורחת באויר ואין לה במה להיאחז. אין אנחנו שומעים מאומה על שהבחינו בסימן או בציון כלשהו שהצביע על זהותם כשאריות כביכול של האבות. להיפך נאמר בפירוש שארנולד לא ידע של מי העצמות הראשונות שמצא. מכאן, שהוא מצא רק עצמות ללא שום סימן מזהה. כך, יש להניח, היה הענין גם אצל עצמות יצחק.

מפוקפק לעומת זאת נראה הביטוי שמשתמש בו המספר לגבי הגויה של אברהם: corpus signatum. הרוזן ריאן מתרגם:

(Arnoul) trouve au fond, et scelle, le corps du saint patriarche Abraham; כלומר, הוא פירש signatum כמו sigillatum = חתום. זה אפשרי , אך רחוק ממסתבר; כי 'חתימת' גופה, ככל הידוע לי, איננה מנהג מקובל. הפועל signare מציין קודם כל סימון כלשהו. אלא שהמובן הכללי הזה נכון כאן, אינו נראה לפי לשון הסיפור, עד כמה שאפשר לעמוד עליה מתוך התרגום.

ניתן היה לצפות להודעה במה היתה הגויה מסומנת. אם אמנם היה סימן כזה שהצביע על זהות הגויה, כגון השם, הוא היה בודאי, אם ארנולד או נזיר אחר זיהה על פיו את הגופה, מובן להם; שאם לא כן הרי הוא היה נשאר בעיני מוצאו חידה, כמו הכתב שנתגלה אחרי כן על הקיר.

ואולם הסיפור אינו מרמז במאומה על סימן כלשהו, לא מובן ולא בלתי מובן. לפיכך אני מניח שכאן מכוונת המלה signare למובן שהוא שכיח בימי הביניים: לסמן בצלב (לט. signare > גרמ' segnen = לברך). כך למשל נקראו צליינים וצלבנים, שנשאו עליהם אות הצלב, בקיצור signati . signatum corpus יהיה איפוא מת המסומן בצלב.

מכאן ניתן להסיק שארנולד מצא גויה שנקברה שם בעידן הנוצרי. או אפשר גם כן שגויה יותר ישנה מלפני המצאת הנצרות נקברה מחדש, כשנבדקו חדרי הקברים, אחרי שסומנה בסמל הנצרות, למשל מתוך הנחה שהיא של אברהם אבינו, "אבי כל המאמינים" (ראה איגרת אל הרומאים 4:11, אל הגאלאטים 3:7). אך לפי שתי ההנחות נמצאנו נאלצים ליחס כל האטימות עד אותו חדר שבו מצא ארנולד את ה-corpus signatum לעידן הנוצרי.

במלים אחרות: המערה שימשה כנראה כבר לפני 1,119 כמקום קבורה נוצרי. מה שנוגע לכלים המלאים העצמות שנמצאו באחרונה, אולי מוסברת הימצאותם על ידי הידיעה המצויה אצל בנימן מטודלה מהמאה ה12, שבחדר קבורתם האבות עמדו גם כלים שבהם הוטמנו עצמות יהודים; כי מנהג יהודי הוא להביא לשם עצמותיהם של קרובים נפטרים. בזמן הצלבנים בודאי לא הותרה ליהודים דריסת רגל במערה; סיפורנו שולל זאת. כדי העצמות הובאו איפוא בודאי כבר במאות קודמות למקומם.

כל קורא של מאמר זה לא יוכל שלא להיזכר בסיפורים שקושר התנ"ך במערה המפורסמת של חברון. שזכרון המקום נשמר במרוצת מאות השנים, מסתבר בהחלט; רק מלמד בראשית כג:יט שחברון העתיקה עמדה "על פני" המערה, בשיפולים המערביים של העמק איפוא. סופר בישראל שאברהם קבר שם את שרה (בראשית כג:ט), שהוא עצמו נטמן שם (כה:יט), ואחריו יצחק (לה:כט), רבקה, לאה וגופתו, החנוטה לפי מנהג מצרים, של יעקב (מט:לא, נ:א והלאה).

השוואת הנתונים האלה עם תוכן הסיפור מגלה אי התאמה בולטת. כבר ריאן (עמ' 419) הצביע על כך שאין הסיפור מזכיר את יעקב החנוט ושיותר קרובה ההשערה כי הנזירים ראו בגופת יעקב זו של אברהם. בלא ספק מתקבל הרושם שסיפורי התנ"ך על המערה שליד חברון נובעים ממציאות שונה מזו המשתקפת בממצא של שנת 1,119.

לשם השוואה אני מביא כאן את המסופר אצל בנימן מטודלה (11601173) ורבי פתחיה (11751180) על קבר האבות. תחת שם הראשון מסופר לנו :

"… ובעמק בשדה המכפלה שם העיר היום ושם הבמה הגדולה שקורין ש' אברם והיא היתה כנסת היהודים בימי ישמעאלים ועשו הגוים שם ששה קברים על שם אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה ואומרים לתועים שהם קברי האבות ונותנין שם ממון, אבל אם יבוא יהודי שם שיתן שכר לשוער של מערה ופתח לו פתח ברזל שהוא עשוי מבנין אבותינו וירד אדם למטה במדרגות ונר דלוק בידו וירד למטה במערה אחת ואין שם כלום וכן השניה עד שיבוא אל השלישית והנה שם ששה קברים קבר אברהם ויצחק ויעקב ושרה ורבקה ולאה זה כנגד זה ועל קבריהם חתומים אותיות חקוקות באבנים. על קבר אברהם חקוק זה קבר אברהם ושל יצחק זה קבר יצחק בן אברהם אבינו ושל יעקב זה קבר יעקב בן יצחק בן אברהם אבינו ועל האחרים זה קבר שרה וזה קבר רבקה וזה קבר לאה ובמערה מדליקין שם עששית אחת בכל יום ויום ובכל לילה ולילה על הקברים ושם חביות הרבה מלאות עצמות מישראל שהיו מביאים שם מתיהם בימי ישראל כל אחד ואחד עצמות אבותיו ומניחין אותם שם עד היום הזה."

על מסע רבי פתחיה מרגנסבורג מסופר לנו, כנראה מפי עטו של רבי יהודה החסיד, על קבר האבות שבחברון :

"ונתן למי שמפתח בידו של המערה זהב והביאו לבית קברי אבות ופתח לו והנה על הפתח צלם וג' כוכין בפנים ואמרו היהודים שבעכו הזהר כי שמו ג' פגרים בתחילת המערה ואומרים הם האבות ואינם ושומר המערה אמר לו הם והוסיף לו עדיין זהוב להכניסו למערה ופתח לו ואמר מעולם לא הנחתי שום גוי ליכנס בזה השער והביא נירות והכניסו בפנים וירד במעלות וקודם זאת המערה מבחוץ ירדו בחמשה עשר מעלות ובא לתוך מערה רחבה מאד ובאמצע המערה פתח בקרקע והקרקע כולו סלע וכול המערות הם בחלל הסלע ועל אותו פתח שבאמצע מונחים חתיכות ברזל עבים ביותר ואין אדם יכול לעשות כזה אם לא מלאכות שמים ורוח סערה יוצא מן הנקבים שבין ברזל לברזל ולא היה יכול לבא בנירות שם והבין ששם האבות והתפלל שם וכשהיה שוחה על פי המערה היה רוח סערה יוצא ומשליכו לאחוריו."

קשה למדי לפייס שני התאורים האלה זה עם זה, אך לגמרי נמנע להלום המסופר בהם עם מה שפירסם ריאן. בסך הכל נראים לי הפרטים המובאים משם רבי פתחיה ראויים ליותר אמון מהמצויים אצל בנימן מטודלה; כי הלא על זה לא נאמר אפילו שהוא ביקר בעצמו במערה.

השוואת שני התאורים עם הסיפור הלטיני נוסכת ללא ספק על זה האחרון אור חיובי מאד. במהימנות העובדות שהוא מוסר אין להטיל ספק. אך ככל שמנסים לדקדק בו מתחזקת אי-שביעות הרצון מהבדיקה שנערכה אז, על כל פנים עד כמה שהסיפור מוסר עליה. להלן כמה נקודות הנראות לי ראויות לתשומת לב.

שקירות החדרים עד לחדרי הקבורה הם סלע נאמר חלקו בפירוש ובחלקו מונח כמובן מאליו, אבל לקראת הסוף, במקום שמדובר בו על מציאת חמש עשרה חביות החרס, מוזכרות 'אבן' ו'חומה'. איך צריך איפוא לצייר את המיקום של חדרי הסלע איפה הגישה המקורית אליהם, ואיפה צידם החיצון במקום שבו החלו אדוני הכניסיה הלטיניים את חקירתם או במקום שבו הפסיקו אותה הדעת נוטה לאפשרות השניה, כי חומה נוהגים לבנות בכניסה למערה או לחדר קבורה, ולבטח לא בתוך חדר קבורה עצמו.

כמו כן אין למדים מתוך הסיפור מה עשו הגלחים בימים הראשונים של הבדיקה, לפני שהם הגיעו לפתחה של מערה. הם שולשלו מלמעלה בחבל. ההיה למערה פתח טבעי בתקרתה ההיתה זו רק ארובת אור ישנה או הכניסה המקורית למערה כלום לא הובילו אליה מדרגות שכל השאלות האלו נותרות חסרות מענה נראה שהוא תוצאה של חקירה שנוהלה באופן לקוי. אילו היה לפנינו הטקסט הלטינו יכולנו לשפוט בענין זה ביתר בטחון.

ריאן מעורר בסוף מאמרו את השאלה מה היה על השאריות שנמצאו אחרי פתיחת חדרי הסלע. הוא מסתמך על ידיעה שמוסרים סופרים ערביים אחדים שלפיהם שולשלו השאריות בחזרה לתוך נקרת הקבורה וזו נאטמה שוב. אך הוא מציין שחלקים אחדים ככל הנראה נשמרו והונחו בבמה הגדולה שהוקמה לכבוד שלשת האבות במקום הפולחן שלמעלה. כי על כן ב1,180 שלח הרוזן רודולף מפפילנדורף מארץ הקודש לידידו, ראש המנזר אולריך השישי מסט. גלן, לפי בקשתו שאריות מגופות שלשת האבות אשר תמורת 10 מרק זהב - שוויין של אלה כיום מחשב ריאן כיותר מ131000 פרנק - הותר לו לקחתם מבמת הכניסיה בחברון.

אם תצא אי פעם בעתיד אל הפועל בדיקה חדשה - שתהיה אז, יש לקוות, מדויקת מבחינה מדעית -, קרוב לודאי לפי זה לא יימצא עוד הכל באותו מצב שבו הוא נמצא ב1,119. בכלל, כמעט אין הידיעות שיש לנו על קבורה עתיקה זו, ככל שהן מעטות ובלתי מספיקות, מותירות שום ספק על שהמקום ראה במשך מאות השנים לא רק שימוש חוזר ונשנה, אלא גם חקירות בזמנים שונים.