מיכל ארבל - הסיפור

מיכל ארבל היתה ילדה שובבה וסקרנית, שהרבתה לקרוא ספרי מסע והרפתקאות שעיצבו את עולמה. את התכונות הללו, בצירוף העובדה שהיתה בעלת גוף דקיק במיוחד, ניצל אביה, כששילשל אותה בשנת 1968 במבצע חשאי באמצע הלילה, בזמן שהעיר חברון נתונה בעוצר, דרך פתח צר למערת המכפלה, כדי ללמוד על מבנה המקום הקדוש שהכניסה אליו נאסרה על יהודים זה 700 שנים.

מיכל היתה אז רק בת 13 והמעשה של אביה כה הדהים את שר הביטחון משה דיין, עד שביקש לפגוש את הילדה המיוחדת פנים אל פנים. "לא פחדת מנחשים ומעקרבים?" שאל דיין, והיא שמטה כתפיים ואמרה בתום, "לא, היה לי פנס".

מיכל מספרת: "היינו משפחת שטיילה המון וביקרנו בלא מעט מערות. כמי שבלעה ספרי הרפתקות זה נראה לי אז כהרפתקה מהממת". אביה היה ראש מחוז ירושלים בשב"כ, שהורחב לאחר מלחמת ששת הימים וכלל גם את הגדה המערבית.

הפתעה למשה דיין

בתחילת אוקטובר 1968 זימן דיין ללשכתו את יהודה ארבל, ואמר לו שהוא מוטרד מן העובדה שמתנחלים הקימו בית כנסת במבנה של מערת המכפלה. "אינני רוצה מלחמת דתות", הסביר לו, ואמר שהוא מחפש פתרון שיפריד בין שני הצדדים: "מערת המכפלה נמצאת מתחת לרצפת המסגד, במפלס נמוך יותר. אם נמצא כניסה מבחוץ אל המערות, פתרנו את הבעיה. היהודים ייכנסו אל המערות מלמטה ויתפללו שם, והמוסלמים למעלה".

ארבל התלהב מהמשימה, שנקראה "מבצע אבות", בעיקר בגלל החריגה מן "השגרה היומיומית", ולאחר מעשה, העלה על הנייר את קורות הפרשה. ראשית היה עליהם ללמוד "מה כיוון המערה למטה, על מנת לקבל אינדיקציה באיזה צד עלינו לחפור בחוץ".

ארבל יצא לסיור במקום ונפגש עם הממונה הערבי, שייח' עטאף, שהראה לו בצד המערבי של המסגד פתח עגול, שדרכו אפשר להסתכל למטה. השייח' סיפר לארבל שבילדותו נהג אביו, שהיה גם הוא הממונה על המסגד, להורידו למטה כדי "לנקות את המקום מניירות". הניירות היו בקשות של מאמינים שנזרקו פנימה, יחד עם מטבעות ושטרות כסף.

ארבל זיהה מיד את האפשרות להיכנס אל המערה מן המסגד. כל מה שנותר לו היה לחכות לרגע המתאים. הרגע הגיע ב-10 באוקטובר 1968, חול המועד סוכות, כתב ארבל. בצהריים נזרק רימון על מבקרים יהודים במדרגות הכניסה הראשית למסגד. 40 נפצעו, על חברון הוטל עוצר והמסגד נסגר. "ידעתי שאולי זאת הזדמנות בלתי חוזרת לבצע את הביקור במסגד", כתב ארבל.

ארבל נסע הביתה. "שאלתי את אשתי אם לדעתה בתנו מיכל בת ה-12" - הוא טעה, היא היתה בת 13 - "תסכים ולא תפחד לרדת דרך חור צר לעומק מערה חשוכה. תגובתה היתה מיידית. היא אמרה שמיכל לא רק תסכים, אלא גם תשמח. הסברתי שמדובר במערת המכפלה.

קראנו למיכל והצגנו בפניה את המשימה. אשתי צדקה כרגיל. מיכל שמחה וגילתה התלהבות רבה".

שעות אחר הצהריים נוצלו להדרכה: הילדה למדה לצלם ולשרטט חלל בנוי ("אילצנו אותה מספר פעמים לשרטט את הבית"), לקבוע כיוונים על פי מצפן ואיך כותבים דו"ח. "לאחר התרגול המייגע הלכה לישון, תוך הבטחה שאעיר אותה בלילה".

ארבל התקשר אל רחבעם זאבי, אלוף הפיקוד: "הודעתי לו שעלי לבצע משימה סודית במערה ולצורך זה אני רוצה סידורים מיוחדים, הרחקת השמירה מסביב וסיוע של סגן המושל". הוא הזמין כמה "אנשי מקצוע" וציוד לשעה עשר בלילה.

בפרק שכותרתו "הביצוע" מתאר ארבל איך העיר את ילדתו, עטף אותה בשמיכה ונסע איתה לחברון. לאחר שהכניסו את הציוד לתוך המסגד, "שלחתי את הנהג שלי להביא את 'החבילה' שבתוך המכונית. הוא הביא את השמיכה על גבו וכשמיכל יצאה מתוך השמיכה, הבחורים שהיו במקום הבינו מיד מה כוונתי וחשבו שדעתי נטרפה עלי".

הילדה נקשרה בחבל. "הצלחנו לדחוס אותה דרך החור, אשר קוטרו היה 28 ס"מ. החשש היחידי היה שאין אוויר למטה ואם תתעלף לא נוכל לבוא לעזרתה. משום כך נתתי לה גפרורים ונר לשם בדיקת האוויר".

ארבל כותב שהירידה עברה בלי תקלה והוא תחב את ראשו אל החור והאזין לתיאוריה: בקיר המערבי זיהתה שלוש מצבות, שתיים חלקות ואחת מעוטרת. בצד המזרחי היה פתח ובהמשכו מסדרון. הוא הורה לה להתקדם במסדרון ולמדוד בצעדים את האורך והרוחב של החלל.

"מיכל נכנסה למסדרון ויותר לא שמענו את קולה, אך לפי החבל שנמשך אחריה שיערתי שהתקדמה כ-20 מטר. כעבור כמה דקות אשר נראו ארוכות, חזרה וסיפרה שהמסדרון נגמר במדרגות העולות כלפי מעלה ונגמרות במעין משטח קטן. מעל ראשה ראתה ווי ברזל שהחזיקו אבן גדולה".

מיכל צוידה במצלמה, בנייר ובעיפרון, והתבקשה לצלם ולשרטט את המקום על כל פרטיו. המשימה כולה ארכה כשלוש שעות וחצי, והסתיימה בשלוש לפנות בוקר. ארבל הנרגש שלח את הסרטים לפיתוח והדפסה כדי שבבוקר, כשדיין יבוא לסיור במקום, תחכה לו הפתעה.

כשדיין ירד מההליקופטר, הגיש לו ארבל את הצילומים ואת השרטוטים שעשתה בתו. דיין המופתע שאל איך הם עשו זאת. "אמרתי לו שהורדתי דרך החור את בתי. הוא עצר בדרכו ושאל אותי: 'השתגעת?'"

מיכל ארבל זוכרת שירדה אל המערה עוד פעם אחת, ב-18 באוקטובר, היא שולשלה פנימה שוב, כדי לבדוק לאן מוליך המורד בעומק של חצי מטר מתחת לרצפת חדר המצבות.

מהדו"ח שכתב אביה מתברר שהיתה גם פעם שלישית. בנובמבר 1968. ארבל כתב: ״בארבע אחר הצהריים, פוצצה עמדה בנויה של צה"ל ליד המערה. העמדה לא היתה מאוישת; ילד ערבי נהרג ושני מבוגרים ערבים נפצעו. היתה זו הזדמנות נוספת לביצוע ביקור, שוב באמצעות מיכל".

בביקור זה מתאר ארבל שביקש ממיכל "להוציא את המצבה המקושטת ממקומה. זאת משום שלפי הערכתי מצבה זו חסמה את המשך הדרך אל המערות או לחדרון נוסף. מיכל התאמצה מאוד אבל ללא הועיל".

על הביקור הראשון מיכל מספרת:

ביום רביעי ה 9.10.68 שאלה אותי אמי אם אסכים להיכנס לחור צר שיוביל אותי למערה. אחר שהסכמתי היא סיפרה לי שמדובר במערה שמתחת ל"מערת המכפלה". כעבור כמה שעות העיר אותי אבי. התלבשתי ונכנסתי למכונית בתוך המכונית התעטפתי בשמיכה עד מעל לראשי ונראיתי כחבילה ארוזה.

נסענו והגענו לחברון. עצרנו לזמן מה במשטרה ואחר כך המשכנו למערת המכפלה. יצאתי עטופה בשמיכה ונכנסתי למסגד המוסלמי. ראיתי את הפתח שלתוכו הייתי צריכה להיכנס. הפתח נמדד ונמצא שקוטרו 28 ס"מ.

נקשרתי בחבלים, קבלתי פנס וגפרורים (לבדיקת האויר) ונכנסתי. ירדתי על ערימה של ניירות ושטרות כסף. נמצאתי בחדר מרובע. מולי היו שלוש מצבות, האמצעית מקושטת וגבוהה יותר מהשתיים האחרות. בקיר ממולי היה פתח קטן ומרובע. שיחררו כמות נוספת של חבל ונכנסתי לפתח. צעדתי במסדרון נמוך וצר שקירותיו חצובים בסלע. למסדרון היתה צורה של תיבה וזויותיו ישרות, בסוף המסדרון נמצא חדר מדרגות ומדרגות שנסתיימו בקיר בנוי.

יצאתי החוצה, ספרתי את כל מה שראיתי ונכנסתי שוב. מדדתי את המסדרון - ארכו 34 צעדים. כאשר ספרתי את המדרגות התברר שכאשר ירדתי היה מספרן 16 וכאשר עליתי - רק 15. ספרתי אותן למעלה ולמטה כ-5 פעמים וכל פעם הגעתי לאותן התוצאות. גובה כל מדרגה היה שיבר ורבע.

עליתי במדרגות בפעם השישית ודפקתי בתקרה. קבלתי תשובה בדפיקות. חזרתי, קבלתי מצלמה וצילמתי את החדר, המצבות, המסדרון והמדרגות. חזרתי שוב. קבלתי נייר ועפרון וציירתי תרשים של המקום. מדדתי את החדר: ארכו 6 צעדים ורחבו 5 צעדים. רוחב כל מצבה צעד והריוח בין המצבות גם כן צעד. רוחב המסדרון צעד וגובהו כמטר.

ֿ

משכו אותי למעלה, בדרך נפל הפנס ולכן ירדתי ועליתי שוב.

מיכל ארבל